שתי ערים

תנועה מדברת בשפה אחת כשהיא נרדפת ובשפה אחרת כשהיא שולטת. אם שתי השפות נשמרות כקדושות, יורשיה יורשים שתי אמונות תחת שם אחד: אמונת הנרדף, המבקשת רק שיניחו לה, ואמונת המנצח, המצווה. באיזו מהן ילכו, הדבר תלוי בשאלה איזו מהן יאמרו להם שהיא הסופית.

המטיף

במשך שתים עשרה שנה, בעיר מכה, התהלך אדם בשנות הארבעים לחייו בין שכניו ואמר להם שאליהם הם עץ ואבן ושעל חייהם ייתנו את הדין לפני האל האחד והאמיתי.

לא היה לו מעמד של ממש. הוא היה יתום מלידה, וגדל על חסדו של דוד. הוא רעה צאן ועבד בשיירות בשכר. המעמד שהיה לו בא לו מאשתו, סוחרת המבוגרת ממנו בחמש עשרה שנה, ששכרה אותו, נישאה לו והאמינה בו כשירד מן ההר רועד.

מכה התפרנסה מן המקדש שלה, ולא רצתה לשמוע שהמקדש מלא שקרים. נכבדי העיר לעגו לו. נערים השליכו עליו אשפה ברחוב. חסידיו, רבים מהם עבדים ואביונים, הושכבו על החול הלוהט כשסלעים על חזם. במשך שלוש שנים הוחרם כל בית האב שלו ונדחק אל סף רעב.

הקשיבו לאופן שבו דיבר באותן שנים. פרקי הקוראן שחכמי הדת המוסלמים עצמם משייכים למכה קצרים ודחופים. יש אל אחד. אתם תמותו ותישפטו. האכילו את היתום ואת העני לפני אותו יום. לאויביו היה לו רק זאת לומר: אתה מזהיר, לא שומרם. שא בסבלנות את דבריהם, והיפרד מהם בנועם. פרק קצר אחד, הפונה אל מי שדחו אותו, נחתם בשורה שאפשר היה לחקוק מעל דלתו של כל פרלמנט: לכם דתכם, ולי דתי.

לא היו לו צבא, בית דין, אוצר או עונש על כפירה. הוא היה דיסידנט, ודיבר כדרכם של דיסידנטים.