חוק קיים לשם תכלית, ומי שמחיל אותו בניגוד לתכליתו הפר אותו גם כשנדמה שהוא מציית לו. האנשים הקרובים ביותר למייסדה של כל מסורת הבינו זאת טוב יותר מן המלומדים שבאו אחריהם, שכן הם ראו במו עיניהם לשם מה ניתנו הכללים. כאשר לשון הציווי מתחילה להרוס את הדבר שעליו נועדה להגן, הנאמנות היא לתכלית.
הח'ליף והגנב
בשנה השמונה עשרה ללוח המוסלמי, בסביבות שנת 639, לא ירדו גשמים בחצי האי ערב. הרוח נשאה את שכבת האדמה היבשה ופיזרה אותה על פני החיג'אז בעננים שחורים, עד שהבריות זכרו אותה לימים כשנת האפר. הבהמות מתו בעומדן. בדואים בעשרות אלפיהם נטשו את המדבר וחנו סביב מדינה, מתחננים למזון.
שליט המוסלמים היה עומר אבן אל-ח'טאב, הח'ליף השני. עשרים שנה היה מחבריו הקרובים ביותר של הנביא, והוא נודע בחומרה שהפחידה אפילו את ידידיו. מסופר שנשבע שלא יאכל חמאה ולא בשר עד שיחלוף הרעב, ועורו השחיר מתזונה של שמן ולחם גס. הוא שלח להביא תבואה ממצרים ומסוריה ועמד ברחוב לפקח על חלוקתה.
באותה שנה, כך מוסרת המסורת, נתן עומר הוראה בעניין החוק. הקוראן קובע שידו של הגנב תיכרת. זהו אחד העונשים הקבועים, הכתוב בכתבי הקודש במילים מפורשות, ועומר אכף אותו בלי היסוס בימים כתיקונם. עתה ציווה שלא להחילו. לא תהיה כריתת יד, אמר, בשנת רעב.
אדם שגונב לחם משום שילדיו גוועים ברעב איננו גנב במובן שהחוק התכוון אליו, והטלת מום בו הייתה עוול הנעשה בשם האל.
עוד 5 דקות: האדמה והלבבות, המלומד מגרנדה, הנביא בסולט לייק סיטי, השיטה
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.