הנפה

שאל על כל ציווי לא רק מה הוא אומר אלא גם באיזו מידת ודאות הוא ידוע. הכללים הנוקשים ביותר של מסורת נשענים לא פעם על הראיות החלשות ביותר שלה, והיראה האופפת את המכלול מגינה עליהם מפני בדיקה. דת שתלמד לדרג את מקורותיה לפי מידת ודאותם תגלה שרוב מה שמטריד את העולם לא הוכח מעולם.

האספן מבוכרה

בראשית המאה התשיעית יצא נער מן העיר בוכרה, שעל דרך המשי במרכז אסיה, עם אמו ואחיו לעלייה לרגל למכה. הוא היה כבן שש עשרה וכבר שינן בעל פה את ספרי מוריו. כשתמה העלייה לרגל שלח את משפחתו הביתה ונשאר.

בשש עשרה השנים שלאחר מכן נדד מוחמד אל-בוח'ארי ממקום למקום. הוא הלך למדינה, לבצרה ולכופה, לבגדאד, לדמשק ולקהיר, וחצה את פרס מעיר לעיר. בכל מקום חיפש זקנים שנשאו בזיכרונם את אמרותיו ומעשיו של הנביא, כפי שנמסרו מפה לאוזן לאורך חמישה או שישה דורות. מסופר שפגש יותר מאלף מהם.

קשה לתפוס את ממדי הבעיה שעמדה לפניו. מאתיים שנה חלפו מאז מות הנביא. בזמן הזה התרבו האמרות המיוחסות לו עד אין שיעור. אנשים יראי שמיים בדו אמרות כדי לעודד מידות טובות. סיעות פוליטיות בדו אמרות כדי לברך את עניינן, ומספרי סיפורים בדו אותן כדי לרתק קהל. זייפן אחד התפאר לפני הוצאתו להורג שהפיץ ארבעת אלפים אמרות כוזבות.

אל-בוח'ארי הגה מבחן. לדיווח לא היה כל ערך אלא אם בא עם שרשרת מוסרים: פלוני סיפר לי שפלוני סיפר לו ששמע את הנביא אומר. הוא חקר כל חוליה. האם האיש הזה ישר? האם זיכרונו אמין? האם אכן פגש את האדם שבשמו הוא מוסר? אם כשלה חוליה אחת, הדיווח הונח בצד.

לפי עדות המסורת עצמה, הוא בחן כשש מאות אלף דיווחים. הוא שמר כשבעת אלפים, ולאחר ניכוי החזרות יורד המספר לכאלפיים ושש מאות. במילים אחרות, הוא דחה יותר מתשעים ותשעה מכל מאה.

ספרו נעשה לספר הנערץ ביותר באסלאם הסוני אחרי הקוראן. עצם שמו, האוסף המהימן, מכריז מה הוא: המשקע שנותר ממעשה כביר של הטלת ספק.