המנעול שכבר נפרץ

כשאומרים לכם שדבר מה לא ייעשה לעולם, בררו אם כבר נעשה. הטיעון החזק ביותר נגד הטענה ששינוי אינו אפשרי הוא תקדים, והתקדימים הטובים ביותר הם אלה שהמסורת שכחה שהיא עצמה קבעה.

הצו של אחמד ביי

בינואר 1846 חתם שליט תוניס, נסיך מוסלמי בשם אחמד ביי, על צו המבטל את העבדות בכל שטחי שלטונו.

הוא עשה זאת תשע עשרה שנים לפני ארצות הברית ושנתיים לפני צרפת. שום צבא זר לא כפה זאת עליו. הוא כבר סגר את שוק העבדים בבירתו ושחרר את עבדי ביתו שלו. כעת הורה שכל משועבד בארץ שיבקש את חירותו יקבל תעודה המעידה עליה, ושלח נוטריונים אל קברי הקדושים כדי לכתוב אותן.

היה זה מעשה מדהים מצד ריבון מוסלמי, משום שהמוסד שהוא שם לו קץ נהנה מן הגושפנקה המלאה של החוק. הקוראן מסדיר את העבדות. הוא אינו מבטל אותה. הוא מניח את קיומם של עבדים, מתיר לאדון לקחת למיטתו את הנשים שבבעלותו, וקובע את התנאים. הנביא וחבריו החזיקו עבדים. במשך שתים עשרה מאות שנים כלל כל ספר הדרכה של החוק האסלאמי פרקים ארוכים על קנייתם, מכירתם והורשתם.

אחמד ביי ידע שהוא זקוק לחכמי הדת, וכתב אל המועצה הדתית של תוניס את נימוקיו. הקוראן, טען, מלא דברי עידוד לשחרר עבדים ומונה זאת בין מעשי החסידות הנעלים ביותר. תכליתו הברורה של החוק היא חירות. בזמנו שלו הופרו מכל עבר התנאים שקבעו חכמי ההלכה לשעבוד כדין, ומוסלמים בני חורין נחטפו ונמכרו. לשליט יש זכות לאסור את מה שכתבי הקודש רק מתירים, כשההיתר מוביל לרעה.

המועצה קיבלה את הטיעון.