הבית הרדום

חירות ורפיון הם הפכים, אף שחסרי הזהירות רואים בהם דבר אחד. החופש חי רק במקום שבו החוק ודאי, שווה לכול ונאכף בלי מורא. חברה שנעשית מנומסת מכדי לאכוף את כלליה שלה אינה נעשית חופשית יותר. היא מוסרת את רחובותיה למי שמנומס פחות מכולם.

המטיף שבכביש

במשך שנה וחצי, בשנים 2003 ו-2004, יכלו לונדונים שעברו ברחוב סנט תומאס ביום שישי אחר הצהריים לחזות במחזה יוצא דופן.

באמצע הרחוב, על מחצלות שנפרשו על האספלט, כרעו כמה מאות גברים בשורות. לפניהם עמד מטיף כבד גוף בעל עין אחת, ובמקום שבו הייתה פעם יד היה לו וו פלדה. שמו היה אבו חמזה אל-מצרי. הוא בא לבריטניה ממצרים בצעירותו, עבד כשומר סף במועדון לילה, מצא את הדת ונסע לאפגניסטן, שם עלה לו פיצוץ בשתי ידיו ובעין. מאז 1997 היה הקול השולט במסגד פינסברי פארק, מטרים ספורים מן המקום שבו עמד עתה.

דרשותיו לא היו דו-משמעיות. הוא אמר לשומעיו שהריגת כופרים מותרת ושחובה להקיז את דמם של אויבי האל. אנשים שישבו לרגליו ניסו לימים לפוצץ מטוסי נוסעים. מחבל נעל ואחד הקושרים של ספטמבר 2001 עברו במסגד שלו. כשפשטה המשטרה סוף סוף על הבניין, בינואר 2003, מצאה בו דרכונים מזויפים, סכינים וחליפות מגן נגד חומרים כימיים.

הם סגרו את המסגד. את המטיף לא עצרו. וכך בכל יום שישי קיבץ את קהל מתפלליו בכביש שבחוץ, ובכל יום שישי עמדה שורה של שוטרים לונדונים לאורך המדרכה כדי להרחיק את התנועה ולהגן על זכותו לעשות זאת.

כך נמשך הדבר שישה עשר חודשים. הוא נעצר רק כשארצות הברית ביקשה את הסגרתו, ונדרשו עוד שמונה שנים של ערעורים כדי להעלותו על מטוס. בית משפט אמריקאי גזר עליו לבסוף מאסר עולם.

לשירותי המודיעין של צרפת, שצפו בכל זה מעברה השני של התעלה, היה שם לבירה הבריטית באותן שנים. הם קראו לה לונדוניסטן.