דרישה צריכה כתובת ושיטה. כשהיא מופנית אל מיליארד מאמינים שלא כתבו דבר מן החוק ואינם יכולים לשנות בו דבר, היא עלבון ותו לא. כשהיא מופנית אל כמה מאות האנשים המחזיקים בסמכות, בצורה שמסורתם שלהם מכירה בה, היא נעשית לתוכנית.
המכתב
בספטמבר 2014, שלושה חודשים אחרי שהמדינה האסלאמית הכריזה על הח'ליפות שלה, פורסם מכתב בערבית ובאנגלית, שהופנה אל מנהיגה בשמו.
אורכו היה יותר מעשרים עמודים. חתמו עליו יותר ממאה ועשרים מבכירי המלומדים הסונים בעולם: המופתי הגדול של מצרים, משפטנים מניגריה ומאינדונזיה, פרופסורים מאל-אזהר. היה זה חיבור הלכתי. סעיף אחר סעיף, עם מראי מקום, נאמר בו לח'ליף מטעם עצמו שאין לו זכות להרוג חפים מפשע, להרוג שליחים, לענות, לשלול מנשים ומילדים את זכויותיהם, להכריז על מוסלמים אחרים שהם כופרים, או להחיות את העבדות.
כהפרכה הוא היה שלם. והוא מראה שני דברים בבת אחת.
הוא מראה שהמנגנון קיים. מלומדי האסלאם מסוגלים לפעול יחד, מעבר לגבולות, בתוך שבועות ספורים, ולדבר בקול אחד בשאלות ההלכה החמורות ביותר.
הוא גם מראה לשם מה המנגנון עדיין לא הופעל מעולם. המכתב טען שהמדינה האסלאמית יישמה שלא כהלכה את הכללים הקלאסיים של המלחמה, של היציאה מן הדת ושל הענישה. הוא לא אמר שהכללים האלה תמו. רק בעניין העבדות עשה את הצעד המכריע והכריז שההיתר הישן נסגר בהסכמה כללית. בכל השאר הותיר את החוק הישן על כנו, והאשים את הלוחמים רק בכך שיישמו אותו בלי התנאים הנדרשים.
המלומדים הוציאו את הנפץ מידו של אדם אחד, והשאירו את המטען בקיר.
עוד 4 דקות: אל מי, באיזו שיטה, הדרישות, מה לא מתבקש, הלקח
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.