היד היציבה

הדרך הטובה ביותר לנצח במלחמה היא לייתר אותה. פצצה שנוטרלה אינה הורגת איש, אינה מותירה חורבות, ואינה נותנת לשום יתום טינה לשאת שלושים שנה. הנטרול דורש יד יציבה, ולא השנאה ולא הפחד יכולים לספק אותה.

ההליכה הארוכה

לאנשים שפירוק פצצות הוא פרנסתם יש שם למאה המטרים האחרונים. הם קוראים להם ההליכה הארוכה.

כל השאר הורחקו לאחור. הרחוב ריק ושקט מאוד. הקצין מתקדם לבדו, בחליפת מגן שלא תציל אותו אם יטעה, לעבר חפץ שמישהו בנה מתוך כוונה להרוג את מי שייגע בו.

הוא מביא איתו הרגלים מסוימים. הוא אינו שונא את הבניין שהוא מנסה להציל, ואינו מבזבז מחשבה על האיש שהניח את המטען, שכבר איננו שם. הוא אינו אומר לעצמו שהדבר מן הסתם אינו מזיק. הוא אינו בועט בו. הוא כורע לצדו ומתבונן, ככל שיידרש, עד שהוא מבין כיצד הורכב: מאין בא הזרם, מה סוגר את המעגל, ממה חשש הבונה ומפני מה התגונן. רק אז הוא שולח יד אל כליו. והוא חותך רק את מה שחייבים לחתוך.

במשך דור התמודד העולם עם האלימות הדתית בכל דרך מלבד זו.

הוא נלחם בנקודת הפיצוץ. הוא רדף את המפגעים, הפציץ את מחנותיהם, הידק את גבולותיו וערך חיפוש אצל נוסעיו. חלק מזה היה הכרחי. דבר מזה לא נגע במטען. הרוג דור אחד של לוחמים, והדור הבא יגדל כשהוא קורא את אותם דפים, תחת אותן פסיקות, עם אותו רעב להיות בעל ערך.

הוא זעם. הוא האשים רבע מן האנושות במה שעשה שבריר של שבריר, ובכך אישר לכל מוסלמי את מה שהמגייסים זקוקים יותר מכול שיאמין בו: שהעולם שבחוץ בז לו.

והוא הסב את מבטו. הוא התעקש שאין שום מטען כלל, שכל זוועה חדשה היא חריגה שאין לה שורשים בשום דבר, ושלומר אחרת פירושו שנאה. מי שהחזיקו בעמדה הזאת התכוונו לטובה. הם הותירו את המתקנים לבדם בשדה, והעליבו את המוסלמים בהנחה שאינם מסוגלים לקרוא את ספרם שלהם.

חיילים, שונאים וחנפנים נכשלו כולם, משום שאיש מהם לא היה מוכן לכרוע לצד המטען ולהתבונן בו.