רעיון אינו מת עם המלחמה שהולידה אותו. ציווי שנכתב לשדה קרב אחד יכול לשכב בספר אלף שנים, שקט ומכובד, עד שאדם הנושא טינה יפתח את הספר בעמוד הזה. כדי להבין מדוע דת ממשיכה להוליד אלימות זמן רב אחרי שמלחמותיה הסתיימו, חדלו להביט ברוצחים והביטו במה שהושאר מונח במקום שבו יכלו למצוא אותו.
ההכרזה
באביב שנת 631 התכנסו עולי הרגל של ערב, כפי שעשו במשך מאות שנים, בעמק מינא שמחוץ למכה. רבים מהם היו עדיין עובדי אלילים. הם באו להקיף את המקדש העתיק ולהקריב לאליהם כפי שעשו אבותיהם.
באותה שנה הגיע אליהם רוכב ובפיו מסר. היה זה עלי, בן דודו וחתנו של האיש ששלט כעת ברוב חצי האי מנווה המדבר אל-מדינה. מוחמד לא בא בעצמו. הוא שלח את עלי להקריא התגלות חדשה, ועלי קם בין האוהלים וקרא אותה.
היא נפתחה בלי הברכה המקובלת. אלוהים ושליחו, הודיעה, פטורים מן הבריתות שכרתו עם עובדי האלילים. יינתנו להם ארבעה חודשים של ביטחון. לאחר מכן, המשיכה ההכרזה, על המאמינים להרוג אותם בכל מקום שימצאו אותם, לתפוס אותם, לצור עליהם ולארוב להם בכל מקום מארב, אלא אם יחזרו בתשובה, יקיימו את התפילה וישלמו את הצדקה. שום עובד אלילים לא יתקרב עוד לעולם אל המקדש.
לאנשים ששמעו אותה, המשמעות הייתה ברורה ומקומית. מלחמה ארוכה בין אל-מדינה לבין השבטים עובדי האלילים עמדה להסתיים, וזה היה האולטימטום של המנצח. מי ששמרו אמונים למוסלמים הוחרגו בשמם. כל מי שביקש חסות היה זכאי לקבל אותה ולהיות מלווה למקום מבטחים. היא הייתה קשה, אך לא קשה יותר ממה שהיה גוזר כל כובש בן אותה תקופה, ובתוך שנה או שנתיים עשתה את שלה. השבטים נכנעו. המלחמה תמה. האיש שהוציא את ההכרזה מת.
המילים לא מתו. הן נאמרו כהתגלות, ולכן נכתבו בספר שהמאמינים ראו בו את דבר אלוהים, התקף בכל מקום ולכל הזמנים.
עוד 3 דקות: הפקס, פרשנות, הלקח
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.