בבוקר 18 בינואר 1985 התקהל קהל בחצר כלא כובר בח'רטום כדי לראות איש זקן מת.
הוא היה בן שבעים ושש. מהנדס בהכשרתו, מן האנשים שבילו את נעוריהם בתכנון תעלות השקיה ואת שנותיהם המאוחרות בישיבה על מחצלת קש, מלמדים כל מי שטרח לבוא. הוא לא נשא נשק מעולם. לא היו לו מפלגה, מיליציה או כסף. חסידיו מנו אלפים אחדים, ורבים מהם היו נשים, משום שלימד שנשים שוות לגברים והניח להן להטיף ברחוב.
שמו היה מחמוד מוחמד טאהא, ופשעו היה רעיון.
הרעיון היה פשוט דיו להיכנס במשפט אחד. הקוראן, אמר טאהא, מדבר בשני קולות. בראשון, שהתגלה כשנביאו היה מטיף נרדף במכה, הוא מציע חופש מצפון, שוויון ושלום. בשני, שהתגלה לאחר שנעשה לשליטה של מדינה לוחמת באל-מדינה, הוא מחוקק חוקים לקרב, להכפפת הנשים ולענישת הכפירה. חכמי ההלכה המוסלמים גרסו מאז ומעולם שהקול השני גובר על הראשון. טאהא אמר שהם הפכו את הסדר. הראשון הוא המסר הנצחי. השני היה ויתור למאה קשה, וזמנו עבר.
הוא אמר זאת במשך שלושים שנה, וברובן הניחו לו השלטונות לדבר. אבל ב-1983 החליט שליט סודאן, רודן כושל בשם ג'עפר נומיירי, להציל את משטרו בכפיית חוק הדת. ידיים נכרתו בפומבי. טאהא הדפיס עלון מחאה. הוא נעצר, נשפט בדיון שנמשך שעות אחדות, והורשע בעזיבת הדת.
הם הוליכו אותו במעלה המדרגות כשברדס על ראשו. כשהוסר הברדס כדי שהקהל יוכל לראות את פניו, סיפרו עדים, הוא חייך. ואז נפתחה הדלת שמתחת לרגליו. מסוק נשא את הגופה אל המדבר וקבר אותה במקום שלא נמסר לאיש, כדי שקברו לא יוכל להפוך לעולם למקום עלייה לרגל.
פחות משלושה חודשים לאחר מכן הודח נומיירי. לימים הכריז בית משפט שהמשפט בטל. אבל המת נשאר מת, והרעיון שלו נשאר מסוכן, משום שהיה נכון ומשום שאיים על משהו גדול בהרבה מרודן אחד.
חשבו מה עשה טאהא בפועל. הוא הביט בדת גדולה, אמונתו של רבע מן האנושות, וראה בתוכה מספר קטן של ציוויים שאינם שייכים לליבה: ציוויים להילחם, להרוג את מי שעוזב, להשתיק את מי שלועג, להעמיד נשים על מחצית ערכם של גברים. הוא ראה שהציוויים האלה מתוארכים כולם לאותן שנים מעטות ומשרתים אותה מטרה, הישרדותה של מדינה צעירה. והוא הראה, מתוך האמונה ובכליה שלה, שאפשר להניח אותם בצד בלי לגעת במילה אחת מכתבי הקודש.
במילים אחרות, הוא מצא את המטען בתוך הבניין והראה איך מסירים אותו. האנשים שתלו אותו הבינו זאת היטב. מאמין שמסוגל לנטרל את הדוקטרינה מסוכן לאלה שחיים על פיה הרבה יותר מכל אויב מבחוץ.
הספר הזה הולך בדרך שהוא פתח. הוא אינו מתקפה על דת וגם אינו הגנה עליה. הוא פועל כפי שפועל חבלן. אדם כזה אינו שונא את הבניין שהוא נכנס אליו, והוא אינו אומר לאנשים שבתוכו שאין ממה לחשוש. הוא נכנס בשקט, מוצא את המטען, לומד כיצד חווט ובידי מי, ואז, בסבלנות רבה, מפרק אותו.
המטען במקרה הזה ישן, והוא שולב בחיווט של דבר יפה. משום כך החזיק מעמד. אבל זהו מטען, בני אדם הרכיבו אותו מסיבות שאפשר להבין, ומה שבני אדם הרכיבו, בני אדם יכולים לפרק.
כל אחד מן הפרקים הבאים נפתח בסיפור, משום שהאמת על רעיונות מצויה במה שעשו לאנשים מסוימים בזמנים מסוימים. מכל סיפור נגזר עיקרון. יחד, העקרונות מסבירים כיצד הונח המטען, מדוע הוא שב ומתפוצץ, מי הרוויח ממנו, וכיצד אפשר סוף סוף לנטרל אותו.
טאהא עלה לגרדום מחייך. נעים לחשוב שזה היה משום שידע שהוא צודק. המשימה כעת היא להוכיח זאת.