העט והסכין

מלומד הנוקב בשמו של כופר ובור ההורג אותו הם שני חצאים של מעשה אחד, אף שכל אחד מהם יישבע שלא היה לו דבר עם האחר. במקום שבו מותר להשיב לרעיון בלהב, המחשבה נעצרת, שכן ההוגים שניצלו לומדים מה עלה בגורלם של מי שלא ניצלו. ציוויליזציה מחשיכה זמן רב לפני שנהרג אחרון בעלי המחשבה החופשית שבה.

העימות

ביום אחד בינואר 1992, ביריד הספרים הבינלאומי של קהיר, גדש קהל של אלפים אולם כדי לשמוע עימות. הנושא היה אם מצרים צריכה להיות מדינה דתית או מדינה אזרחית.

מצד אחד ישבו שלושה מן האישים האסלאמיים המכובדים ביותר במדינה, ובהם השייח' מוחמד אל-ע'זאלי, חכם דת נערץ ברחבי העולם הערבי. מן הצד האחר ישב פרג' פודה.

פודה היה בן ארבעים ושש, כלכלן חקלאי במקצועו וסופר מתוך דחף. הוא היה מוסלמי שעשה את עצמו לאויב השנון ביותר של האסלאם הפוליטי בשפה הערבית. הוא לא היה אדם אלגנטי. הוא היה מלא גוף, מרושל ומצחיק, והשתמש בהומור כנשק בתרבות שהתייחסה לנושא באימה. הוא חזר אל הכרוניקות של הח'ליפות הקדומה, תור הזהב כביכול שאליו ביקשו האסלאמיסטים לחזור, והראה ממקורותיהם של המוסלמים עצמם שהיה זה עידן של מלחמת אזרחים, התנקשויות וביזה. אם אתם רוצים את המדינה ההיא, שאל את יריביו, אמרו לי באיזו שנה שלה הייתם רוצים לחיות.

באותו יום עשה זאת שוב, בפניהם, לפני קהל שבא ברובו כדי להריע לצד האחר. לפי רוב העדויות הוא ניצח. הוא היה ללא ספק זה שאנשים ציטטו למחרת בבוקר.

חמישה חודשים לאחר מכן פרסמה ועדת חכמי דת באל-אזהר הודעה שגינתה את פודה כאויב האסלאם. ימים אחדים אחר כך, בשמונה ביוני, עצרו שני צעירים על אופנוע מחוץ למשרדו כשיצא עם בנו, וירו בו למוות.

במשפט נשאל אחד הרוצחים איזה מספריו של פודה הניע אותו לפעול. הוא השיב שלא קרא אף אחד מהם. הוא לא ידע קרוא וכתוב. נאמר לו שחכמי הדת פסקו שהאיש יצא מן האסלאם, ודי היה בכך.

השייח' אל-ע'זאלי זומן כעד. הוא העיד שמוסלמי הנוטש את אמונתו דינו מוות, ושאם המדינה אינה מוציאה את גזר הדין הזה לפועל, יחיד שעושה זאת לא עבר עבירה הראויה לשמה, אלא רק את העבירה של מי שהקדים את הרשויות.