אהבה צריך ללמד, ומעטים לומדים אותה אי פעם. השנאה אינה זקוקה למורה. הדרך הבטוחה ביותר לשלוט באדם אינה לאסור עליו את שנאתו אלא לברך אותה: לתת לה מטרה, לכנות אותה צדק, ולהבטיח לה שכר. המורה שיאמר לו לאהוב את אויבו יזכה להערצה ולהתעלמות. המורה שיאמר לו שאלוהים שונא את אותם אנשים שהוא שונא יזכה לציות עד מוות.
הריקוד בגרילי
בקיץ 1949 הגיע לעיירה גרילי שבקולורדו מצרי צנום ורשמי בן ארבעים ושתיים, כדי ללמוד את שיטות החינוך האמריקאיות. סייד קוטב היה מבקר ספרות ועובד מדינה, רווק שלבש חליפת שלושה חלקים בכל מזג אוויר ואהב מוזיקה קלאסית. משרדו שלח אותו לחוץ לארץ בין השאר כדי לצנן את דעותיו הפוליטיות.
גרילי הייתה עיירה מהוגנת ככל שאמריקה יכלה להציע. היא נוסדה כמושבה של מתנזרים מאלכוהול, והאלכוהול נאסר בתחומה. המדשאות היו גזומות. הכנסיות היו מלאות.
קוטב הזדעזע מכל זה. הוא הזדעזע מן המדשאות, שבהן ראה הוכחה לכך שלאמריקאים לא אכפת מדבר מלבד רכושם. הוא הזדעזע מן התספורות, מן הג'אז ומן השיחות על מכוניות וכסף. יותר מכול הזדעזע מריקוד.
בערב יום ראשון אחד השתתף במפגש חברתי במרתף של כנסייה. הכומר, כתב לאחר מכן, עמעם את האורות כדי לעודד את הצעירים ושם שיר רומנטי על הגרמופון. החדר התמלא זוגות. בתיאורו הופכת הסצנה למשהו הקרוב לאורגיה: זרועות סביב מותניים, שפתיים קרובות לשפתיים, האוויר סמיך מתשוקה. בכל תיאור אחר היה זה ריקוד כנסייתי בהשגחת מבוגרים בעיירה שהאלכוהול אסור בה, אבל הוא ראה בו את קץ הציוויליזציה.
ב-1950 חזר הביתה אדם אחר. הוא הצטרף לאחים המוסלמים. כשהמדינה המצרית פנתה נגד התנועה הוא נעצר ועונה, ובבית חולים של כלא כתב את הספר שיאריך ימים אחריו. שמו ציוני דרך, והטיעון שלו פשוט מאוד. העולם כולו, אמר, שב ושקע בבערות הפגאנית שקדמה לאסלאם. הדבר כולל את המערב, והוא כולל כל חברה הקוראת לעצמה מוסלמית בעודה חיה על פי חוק מעשה ידי אדם. בין הבערות הזאת לבין האמונה האמיתית לא ייתכנו פשרה או דו-קיום. חיל חלוץ של מאמינים אמיתיים חייב להיבדל מן העולם המושחת ואחר כך לשוב כדי להחריבו.
ממשלת מצרים תלתה אותו ב-1966. ספרו לא חדל מעולם להידפס. מייסדי אל-קאעידה גדלו עליו.
עוד 5 דקות: פרשנות, הפתרון של המדינאי, הדרשה בקלרמון, הלקח
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.