הסדר שהיה נדיב בתקופה אחת נעשה עלבון בתקופה שאחריה. להציע לאדם חסות בתמורה לכניעתו היה פעם מעשה חסד, בזמן שהחלופה הייתה החרב. היום זו השפלה, משום שהחלופה היא שוויון. התרופה לסובלנות שאבד עליה הכלח היא אזרחות.
האות על הדלת
בשבוע השני של יולי 2014 החלו נוצרי מוסול למצוא סימן מצויר על קירות בתיהם. הייתה זו אות ערבית אחת באדום, האות נון, האות הראשונה במילה שבה מכנה הקוראן את חסידי הנוצרי. מתחתיה נכתב: רכוש המדינה האסלאמית.
ימים אחדים לאחר מכן הוקראה הודעה במסגדים ונתלתה ברחובות. לנוצרים הוצעו שלוש ברירות. הם יכולים לקבל את האסלאם. הם יכולים לקבל את חוזה החסות ולשלם את המס המיוחד שהחוק האסלאמי מטיל על יהודים ונוצרים. אם יסרבו לשתיהן, נאמר בהודעה, לא תיוותר להם אלא החרב. דרך רביעית נוספה כוויתור: מותר להם לעזוב את העיר. ניתנה להם שהות עד הצהריים של שבת, התשעה עשר בחודש.
נוצרים חיו במוסול כשבע עשרה מאות שנים. כנסיותיהם היו עתיקות מכל מסגד בעיר, והם עדיין התפללו בניב של השפה שדיבר ישו. עד המועד שנקבע בשבת עזבו כמעט כולם. הם יצאו ברגל בדרך אל ההרים הכורדיים, ובמחסומים לקחו מהם הלוחמים את כספם, את תכשיטיהם, את מכוניותיהם, ובמקרים אחדים את תרופותיהם ואת טבעות הנישואין שלהם.
הפטריארך של כנסייתם בישר על כך במשפט אחד. לראשונה בתולדות עיראק, אמר, מוסול ריקה מנוצרים.
עוד 4 דקות: מניין באו התנאים, אבני הקיסר, פרשנות, השיטה
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.