מי שמכשיר את המורים מחליט במה יאמין הדור הבא. דת שמפקירה את חינוך אנשי הדת שלה ליד המקרה, או לכל מי שמוכן לשלם עבורו, מסרה את עתידה לזרים. הדוקטרינה מתוקנת בבית המדרש זמן רב לפני שהיא מתוקנת ברחוב.
הלילה בקזבלנקה
בערב 16 במאי 2003 עזבו ארבעה עשר צעירים שכונת פחונים בקצה המזרחי של קזבלנקה ועשו את דרכם אל מרכז העיר, כשחומרי נפץ קשורים מתחת לבגדיהם.
שכונת הפחונים נקראה סידי מומן. הייתה זו פרישה רחבה של גגות פח ותעלות ביוב פתוחות שנבנתה סביב מזבלה, בלי רחובות סלולים, בלי מים זורמים ובלי משטרה. רוב הארבעה עשר גדלו בה. הם היו בראשית שנות העשרים לחייהם, והתפרנסו בדוחק ממכירת דגים או משמירה על מכוניות חונות. אספו אותם, אחד או שניים בכל פעם, מטיפים מטעם עצמם שקיימו מפגשי תפילה במוסכים והקרינו קלטות וידאו מצ'צ'ניה.
באותו לילה פגעו בחמש מטרות בתוך חצי שעה: מועדון חברתי ספרדי, בית מלון, מרכז קהילתי יהודי, מסעדה בבעלות יהודית ומקום סמוך לבית הקברות היהודי הישן. שנים עשר מהם מתו, והם הרגו שלושים ושלושה בני אדם אחרים. רוב הקורבנות היו מוסלמים מרוקאים שאכלו ארוחת ערב.
מרוקו האמינה שהיא חסינה. הייתה זו ממלכה עתיקה שהאסלאם שלה נינוח ומוקיר קדושים, ושאבותיו של מלכה ייחסו את מוצאם לנביא. המחבלים לא למדו את דתם מן המסורת הזאת. הם למדו אותה מאנשים שאיש לא הכשיר, לא הסמיך ולא פיקח עליהם, ושהטיפו לדוקטרינה שיובאה בקלטות.
עוד 5 דקות: אמיר המאמינים, הצו של טרנטו, פרשנות, השיטה
המנויים קוראים כל מקרה עד סופו וצופים בכל סרט לפני פרסומו. הטיעון המלא נמצא גם בספר.